מסתבר שאנשים מבלבלים רבות בין אסרטיביות ובין תוקפנות ושלא ממש ברור מה זו אסרטיביות ואיך רוכשים אותה כשנדמה שהיא איננה.
אם כן, אסרטיביות היא בראש וראשונה סוג של מיומנות חברתית ותקשורתית. אם נדָמֶה את שני קטביו של ציר ההתנהגות האנושית – תוקפנות בקצה האחד וותרנות ופאסיביות מנגד, הרי שאסרטיביות היא המקום הנכון והבריא שמצוי בניהם.
אסרטיביות כוללת ארבעה מרכיבים מרכזיים המבטאים סוגי יכולת:
- יכולת להביע העדפות ורצונות
- יכולת לעמוד על זכויות אישיות
- יכולת לסרב בקלות יחסית
- יכולת לדבר על עצמך באופן נינוח וקולח.
כשיכולות אלו חסרות, נוצרים דפוסים של תוקפנות/ ותרנות/ הימנעות/ חששות והתנהגות מאולצת ולא טבעית. בה בעת, התנהגות אסרטיבית נכונה, לא תבוא לידי ביטוי רק ביכולת לעמוד על רצונות ולסרב בתקיפות, אלא תתבטא בדפוס תקשורת המאזן בין ביטוי העדפות אישיות לבין רגישות לצרכי האחר.
שלוש תפיסות עיקריות שפוגמות ביכולות אסרטיביות
אנשים לא אסרטיביים מסבירים זאת על ידי 'אופי' או 'חוסר יכולת', בעוד שבפועל היעדר אסרטיביות נובע מדפוסי חשיבה בלתי יעילים, שההצמדות אליהם מטרפדת אימוץ דפוס התנהגות אסרטיבי. אפשר להצביע על שלוש תפיסות עיקריות שפוגמות ביכולות אסרטיביות:
- בלבול בין אסרטיביות לאגרסיביות -אנשים רבים מבלבלים בין אסרטיביות ואגרסיביות ומאמינים כי "אם אני אסרטיבי אני פוגע בזכויות האחר", "סגנון אסרטיבי הוא תמיד גם תוקפני ובא על חשבון אחרים", "תמיד יש אחד שמנצח ואחד שמפסיד". תפיסות אלו מגבילות את היכולת לאסרטיביות מאחר ואדם המחזיק בהן יחוש אשמה ואי נעימות בכל פעם שיפגין אסרטיביות, ולכן יעדיף להימנע מלהביע את צרכיו או לסרב לבקשות.
- פחד מדחייה – באופן טבעי, אדם שמביע רצון או דעה עלול להידחות או לעמוד בפני סירוב. היעדר אסרטיביות עשוי לנבוע מחשש קיצוני מדחייה או מתפיסת הסירוב או אי ההסכמה כמובילים למשבר או קטסטרופה ("הוא יעזוב/יפטר אותי אם אסרב"; "הוא יעשה לי את המוות אם אני אעיז להעיר לו").
- התעלמות מזכויות בסיסיות – סגנון תקשורת אסרטיבי מבוסס על עמדה בסיסית לפיה לאדם יש זכות להביע את עמדותיו ולפעול להשגת זכויותיו וצרכיו. בהתאם, אנשים אשר אינם מאמינים בלגיטימיות של צרכיהם והעדפותיהם מתקשים לנקוט באסרטיביות. חוסר אמונה זה בלגיטימיות של הזכויות האישיות עשוי לנבוע מתפיסות בלתי רציונליות ("הדרך שלי להתקבל בחברה היא להשביע את רצון כולם"), מהפנמה של מסרים לפיהם התנהגות אסרטיבית אינה הולמת ("זאת לא התנהגות לבחורה!) וכן הלאה.
איך מתקשרים באופן אסרטיבי?
- מסר מדויק וברור. טעות לצפות שהשני 'יבין את הרמז'. יש לומר באופן ברור מה רצונך. במקום לומר בחצי התנצלות "אתה זוכר שבשתי ההצגות האחרונות איחרנו להצגה והיה קצת מביך להיכנס ולהזיז את כל האנשים…", עדיף להיות ברור: "חשוב לי לא לאחר שוב להצגה".
- שימוש באמפתיה. שילוב כוונתך ביחד עם ביטוי להבנתך את מצבו של האדם השני. "אני מבין שעוד לא סיימת את המטלות בעבודה אבל חשוב לי שתגיעי לפני שמונה כדי שלא אאחר לאימון".
- הבהרת ואמירת הרגש האישי שאני חש בגוף ראשון. אם אציין את הרגש שאני חש, תוך הקפדה שלא לתקוף, לא להאשים, לא להכליל ולא להיות ציני, המסר יעבור נקי ואפקטיבי: עדיף – "אני מרגישה לא בנח ונעלבת מזה שאתה מדבר אלי ככה וצועק עלי. לא אספוג עוד צעקות", מאשר "אתה כל הזמן צורח עלי כאילו שגנבתי לך משהו. אף חברה שלי לא חוטפת צעקות כאלה". דבר בגוף ראשון ולא בגוף שני. דיבור בגוף ראשון גורר התעניינות, סקרנות, קשב ואמפתיה. פניה את האחר ב" … אתה …" הוא האשמה וגורר תגובה מתגוננת/תוקפת.
- הדגשת התוצאות מבלי לנקוט בלשון איום. אמירות כמו "העובדים שלך ישנאו אותך אם תמשיך ככה" מייצרות תגובה פחות אפקטיבית מאשר "אני מאמינה שאם תתייחס אליהם בכבוד, היחסים במשרד שלך ישתפרו". או למשל ציון עובדה: "אני רואה שהילדים מתחילים להתרחק ממך", במקום חיזוי עתידות: "שתדע לך שהם ישנאו אותך לכל החיים בגלל מה שאתה עושה“.
אפשר לחזק את האסרטיביות!
לא תמיד קל לזהות את האמונות והתפיסות העומדות בבסיס קשיים באסרטיביות, וכך גם לנטרל אותן. יעוץ מקצועי ממוקד עשוי לסייע באופן משמעותי בתהליך זה מאחר והוא מאפשר התמקדות באמונות הבלתי יעילות ובהקניית מיומנויות מתאימות ומסגרת בה ניתן לתרגל כישורי אסרטיביות.
אימוץ דפוס תקשורת אסרטיבית הוא אמצעי לחיזוק התחושה האישית שלכם שאתם נשמעים ומובנים, והזדמנות לשיפור התקשורת עם הסובבים אתכם.
