אחד הרגשות המרמים והמיותרים ביותר הוא רגש האשמה. הוא מרמה בכך שהוא מעיד לכאורה על שליליות אופיו של האדם. בנוסף, הוא משתק ומטריד את האדם החש רגשות אשמה באופן לא הגיוני בגין משהו הנעוץ בעבר.

האם הגיוני לחוש אשם על משהו שטרם נעשה? לא. באותה מידה, לא הגיוני לחוש אשמה בדיעבד, בגלל משהו שלא ידעת שיקרה. תחושת האשמה מיותרת, שכן היא לא משנה את המציאות אלא רק משתקת ומדרדרת. בתרבותנו האנושית, מצופה מאדם להפגין אכפתיות ורגישות וכך הוא למד 'להוכיח' אכפתיות על ידי הלקאה עצמית באשמה. 

בתי החרושת לאשמה מוכרים לכולנו – מקורם בילדותנו, בתקופת בית הספר, במערכות הזוגיות שלנו, בעולם הדת, בתחום המיני, ועוד. ככל רגש אחר, מקור האשמה הן מחשבות שבבסיסן עומדת האמונה השגוייה ש"יש בי רוע". בעוד שחרטה נובעת מהבנה שהתנהגתי באופן לא ראוי, אשמה קובעת שאותו מעשה מוכיח שאני עצמי (ולא התנהגותי) הנני אדם רע/מושחת. כלומר, החרטה מתייחסת להתנהגות המסוימת בעוד האשמה מתייחסת לעצם מהות האדם. בעוד שהחרטה הינה רגש בונה, היות והוא מכיל בתוכו גם מחשבה לגבי שינוי התנהגות בעתיד, האשמה אינה מועילה בדבר.