מדברים רבות על שיקום הסמכות ההורית. במציאוּת המערבית הדמוקרטית, ערך השוויון הוא המרכזי ואילו המושג 'סמכות' נתפש כקשור בשתלטנות וכוח. בעבר, בחברה הפחות מודרנית והיוֹתר סמכותנית, לבעל הסמכות, שכל השליטה הייתה בידיו, הוקנתה הזכות להעניק פרסים ולהטיל עונשים. לפיכך, גזר דינו של בעל הסמכות היה מקובל על אנשי הקהילה, לרבות הילדים. אלה, ייחלו בקוצר רוח ליום בו יהפכו לבוגרים בעלי זכויות, יום בו יהפכו גם הם לבעלי סמכות. במסגרת שוויונית כפי שקיימת היום, אין עוד מקום לשתלטנות כוחנית. זה פשוט לא עובד כך יותר. הילדים כיום הגיעו לשוויון חברתי עם המבוגרים והאחרונים אינם עוד עליונים עליהם, הכוח שהיה עליהם איננו עוד והם יודעים זאת ואינם רואים עוד במבוגר סמכות עליונה. לכן, על הכוח והשליטה האבסולוטית לפנות מקומם להשפעה באמצעים אחרים.
עקרון השכר והעונש לא אפקטיבי יותר, שכן בדרכם 'להבטחת זכויותיהם', הילדים מוכנים לספוג עונשים רבים. ההורים מצידם, מתאכזבים שוב ושוב נוכח כישלונותיהם בהכנעת ילדיהם באמצעות ענישה ואינם רואים שהתנהלותם פשוט אינה משיגה את התוצאה הרצויה.
מוּקי בן השש היה כעוס ולא רצה לאכול את ארוחת הבוקר. אימא גערה בו. תוך דקותיים, מוקי רב עם אחיו הקטן ואז נשלח ע"י אימא לחדר לשעה. מוקי יצא ופיזר את הזבל מפח האשפה על גינת הבית. אימא איימה להכות אותו. מוקי שחרר את התוכי מהכלוב ואז אימא הושיבה אותו על כיסא בפינת המטבח. לקראת הצהריים, לקח מוקי את קערית החלב שלו עם הדגנים שאימא שמה בה ושפך אותה ארצה. אז כבר לקחה אימא את מוקי לחדר, הפליאה בו מכותיה במשך חצי דקה והורתה לו במבט מזרה אימה להישאר בחדר עד הערב. חלפה לה שעה שקטה ואימא שחשבה שמוקי נרדם, הציצה לחדרו ונוכחה לדעת שהסדין שמתחה על מיטתו בבוקר גזור לרצועות רצועות המפוזרות על הרצפה…
מוקי אימץ התנהלות חצופה, בכדי לבטא ייאוש. את שאינו יודע לומר במילים הוא אומר בהתנהגות: "לפחות כשאני ילד רע את מתייחסת אלי". בעצם שליחתו את אימא מעונש לעונש, מוקי אומר לה: "אם לך מותר להכאיב לי, מותר גם לי להכאיב לך". חמת הזעם ה'צודק' של אימא, החריש את אוזניה ועיוור את עיניה למה שמוקי מנסה לומר אבל לא יודע איך והיא גלשה עימו למלחמת התשה של ענישות, פעולות תגמול ונקמות. ככל שאימא תעניש, כך מוקי ינקום. מסתבר שגמישותם ועקשנותם של הילדים מאפשרים להם להחזיק מעמד יותר מהמבוגר הממוצע והם עומדים במאבק מסוג זה טוב יותר מהוריהם, עד שאלה האחרונים מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: אני לא יודע כבר מה לעשות איתו/ה.
יעיל יותר להחליף את רעיון המרות הטוטאלית והענישה, בשיתוף פעולה וכבוד הדדי. אסביר למה כוונתי. הילד חסר ניסיון ולכן הוא צריך מנהיג, המלווה אותו ומעודד אותו.
ילד ירצה בהדרכת ההורה שלו אם ידע שההורה מכבד אותו כשווה זכויות. כשהורה מכה את ילדו, הוא מזיק נזק אדיר לתפישת הכבוד של הילד. במקביל, רגשות האשמה שההורה עצמו חש לאחר שהכה את בנו לא מותירים בו כבוד עצמי. על ההורה לייצר מצבים שבהם הילד למד מבלי שכבודו או כבוד ההורה נפגעים ובלי להיזקק להפגנת כוח מצידו.
בקליפת אגוז, כשנוקטים גישה שמבוססת על שכר ועונש" הסכמה ששולטת בראש הילד/נער היא: "אם לא קיבלתי פרס (רווח) – אעניש אותם על זה". אם הם יענישו אותי – אעניש אותם בחזרה". כלומר, מה שלא יהיה, ההורה ייענש. כשאנחנו נוקטים בשיטת פרסים חומריים ולצידם עונשים, אנחנו מונעים מילדינו תחושה של שיתוף, סולידאריות ותרומה, תחושות שהן ורק הן מהוות את בית החרושת שמייצר סיפוק.
