פעם, לפני עידן תכניות הבידור ההמוֹניות והפייסבוק, בידרו בני המשפחה האחד את השני. כיום, הלב נחמץ לראות משפחות רבות מפולגות ובהן הילדים מבלים בנפרד מהוריהם, כשההורים רק משלמים במקרה הטוב עבור הבילוי, מבלי לקחת בו חלק. ההורים טורחים, לתפיסתם, 'לתת לילדיהם את הטוב ביותר', כשהם עצמם נותרים מחוץ לעניין.
מצב זה נגרם לא מעט עקב אבדן עניין משותף להורים ולילדים, כשהילד מצידו מתנגד לעולם המבוגרים ובמקביל ההורים לא יודעים כיצד להשתלב בעולם הילד על בסיס שיוויוני. שמתם לב כמה קל להשתעשע עם תינוק, בעוד כשהוא הופך לילד, חלקנו מאבדים את הכישרון לשחק איתו. ולמרות זאת, הילד זקוק לצורה של שיתוף ושעת משחק עשויה להוות נקודת שיתוף והבנה מרכזית בין ההורה לילד. כדי ליצור תחושה של שיתוף עם ילדיכם, נסו לדבר איתם בגובה העיניים ולא אליהם. . אפשר לשלב פעילויות מגוונות לפי תחומי העניין שמאפיינים כל משפחה ומשפחה. כאשר דוקא ההורים הם המגלים התלהבות מנושא כלשהו שהינו בעל פוטניאל לעניין את הילד, התלהבות זו מדביקה את הילד וההורים מופתעים לגלות אילו רעיונות גאוניים צצים בראשי ילדיהם אם רק סוחפים אותם בפעילויות מעניינות (משחקים, מסעות בעולם באמצעות google earth, שירת קריוקי ביחד, ספורט משותף ועוד). אף שהילדים נוטים לשאוף לנָצֶח במשחקים, זו ההזדמנות ללמד את הילד שאין הכרח לנצח ושאפשר להנות מעצם המשחק. כדאי שבבית יהיו משחקים המכוונים לגיל הילד (לא משחקי מחשב למשתמש אחד) ובעזרתם להתרגל למשחקים משפחתיים בשעה יחסית קבועה ולהפוך את העניין לרוטינה משפחתית. אם נקדיש את זמן 'הדרכה' זה לילד מהיותו פעוט, יהפוך זמן זה לזמן משחק כשיתבגר ובהמשך לזמן שיחה ותקשורת עם תוכן.
לדוגמא, כולנו מכירים את חיבתם של ילדים 'להציג הצגה'. למרבית ההורים טבעי לשמש כקהל להצגה. רווח גדול בהרבה יצמח לכולם אם ההורים דוקא ישתתפו בהצגה. הילד אוהב בד"כ למלא את תפקיד המבוגר ולראות את הוריו בתפקיד הילד. כל סיפור המוכר להורה ולילד יכול להפוך למחזה וכל מה שצריך לעשות הוא לומר לילד: "בוא נגיד ש…" ולהתחיל. ההמשך מפתיע בד"כ בתוצאותיו.
שחר בן השמונה היה אוהד כדורגל מושבע וכל משחק שהתקיים בטווח הליכה מביתו היה צופה בו. הוריו דרשו שיקבל את רשותם לפני הליכה לכל משחק כדי שלא ידאגו. ערב אחד שחר לא חזר הביתה בזמן ומאחר והשאיר את הטלפון הנייד בבית, לא ידעו ההורים היכן הוא. כשהחשיך, פנה אביו המוטרף מדאגה למשטרה. מייד לאחר השיחה, הופיע שחר בבית כשהוא לחלוטין לא מודע ואדיש להתרחשויות. מתוך דאגתו הפך האב לכעוס מאוד והתנפל על הילד בצעקות, איך לא. הילד התחנן: "שניה אבא, סליחה, לא התכוונתי שתדאגו, תן לי רק להסביר ולספר מה קרה…" ואז הסביר בעיניים דומעות, שהצטרף לקבוצה של נערים מבוגרים יותר שנסעו להרצליה לראות משחק כדורגל והסכימו לקחתו. "אבא, אתה אף פעם לא לוקח אותי למשחקים. כבר ביקשתי ממך אלף פעם ותמיד אתה אומר שאתה עסוק או שיש לך משהו אחר חשוב לעשות". עבור אביו זו היתה תגלית, ששחר רוצה לחלוק עימו את הדברים שמעניינים אותו. האב החל מאותו יום לפעול בהתאם, להתעניין יחד עם הילד בכדורגל ולצאת איתו לראות משחקים וכו'. מאחר וכך, הקשר והאמון בניהם גברו וכך גם האוירה, המעורבות ההדדית ושיתוף הפעולה.
פעילויות שנהנית לעשותן יחדיו, מקרבות את בני המשפחה ומקטינות את הניכור, הזרות וההתנגדות. מתוך משחקים ודברים משותפים שמהם נהנים כולם, מתפתח רגש אחריות חברתית, אחווה והדדיות (שעבור חלק הפכו למושגים ארכאיים) וכשאלה מיושמים מגיל צעיר, הם מלווים את המשפחה שנים ארוכות מאוד בהמשך והופכים לחלק אינטגראלי מחיי המשפחה.
