למי מאיתנו לא מוכרת הדחיינות ("אני יודע שאני צריך לעשות זאת. אתפנה לזה אח"כ"). במציאות אין מתקיימת דחיית דברים. אין בה עבר, אין בה עתיד ויש בה רק הווה. מה שאינני עושה, פשוט לא נעשה. הדחייה היא מקסם שווא שנועד להתגבר על התגובה הרגשית והשיתוק שנולדים מאי העשייה.
הדחיינות היא תוצאתה של התמחות האדם בהימנעות מההווה כתוצאה מפחד.
כשפלוני נוהג בפועָל באופן מסוים וטוען ברציפות שבכוונתו לנהוג בעתיד באופן אחר, טענותיו ריקות מתוכן. העובדה היא שהוא מחליט שלא לבצע. כל היתר מתקיים ומתוֹרָץ בראשו בלבד.
מה המנגנון שמייצר את הדפוס הזה? החלטתי לביצוע עתידי של משהו, כשניתן לבצעו גם בהווה, מאפשרת לי להשלות את עצמי, שאינני מוותר על מטרתי, למרות שאינני מבצע כלום. אני מוּדָע לכך שעלי לבצע אך אני חושש (שלא אבצע טוב, שאתאמץ, שלא אהנה וכו'). ע"י החלטה לדחות, לא אצטרך להודות שויתרתי. זהו אופן החשיבה השגוי שבעזרתו מתמודד הדחיין עם מה שנתפש על ידו כקשה או לא נעים.
במרבית המקרים, אנחנו כשירים, חזקים ויכולים לעשות מה שאנחנו מחליטים לבצע. כשאנחנו דוחים, אנו נכנעים לספקנות העצמית, לדחף לברוח ולרמייה העצמית ובפועל מרחיקים עצמנו מזירת ההתרחשויות בחיים ששמה הוא 'הווה' וממירים אותה בבלוף- "זה ישתפר יותר מאוחר". המציאות מלמדת, שהעתיד אינו משפר. בריאות רופפת ומוזנחת לא תשתפר בעתיד ללא טיפול, יחסים בין אישיים בעייתיים לא ישתפרו מעצמם וקריירה לא מטופלת לא תנסוק בעתיד רק כי העתיד הגיע. דברים (אירועים, אנשים, נסיבות וסיטואציות) אינם משתפרים מעצמם ובמקרה הטוב הם רק משתנים. חיים טובים יותר מושגים על ידי ביצוע פעולות מועילות. מי שאתה טוען במילים שהינך איננו בהכרח אתה. העדויות המעידות עליך הם מעשיך והתנהגותך ורק פעולותיך בהווה מייצגות אותך.
הנה מס' מצבים החוזרים על עצמם בחיי כולנו, שבהם קל לנו להתפתות להחלטה על דחייה על פני פעולה.
אין לי זמן לזה – אני מחליט לדחות ומסביר את אי העשייה בכך שיש לי סדר יום עמוס, שאני דואג שתמיד יהיה בו זמן למה שאני באמת רוצה לעשות (מה אני באמת רוצה לעשות?!)
זה לא אני, זה בשביל הילדים – איך אצא לחופשה והילדים לא יהיו איתי? אני הרי חי את חיי למענם. מישהו יכול להתייצב מול האמירה הזו? אם תעז לומר משהו נגד, הרי שאתה כופר בעיקר והורה נוראי.
זמן איכות/בילוי עם הילדים – אין לי זמן כי "אני עסוק" במטלות בעבודה או בדברים חשובים אחרים. בילוי זה יסב לי הנאה אך המחשבה על ביצוע מסבה לי רגשות אשמה.
סירוב רפואי – דחיית בדיקה מחשש לגילוי דבר מה שאיננו כשורה.
הצמדות למערכת יחסים רעה – דחיית טיפול ביחסים או דחיית ניתוק יחסים. החשש הוא מלהישאר לבד והתקווה היא שזה יסתדר בעתיד. כנל ביחס להשארות במקום עבודה.
אני חולה/עייף – שמתי לב שכשעלי לעשות משהו קשה אני פתאום נורא עייף, שלא לומר חולה. וכולנו הרי עייפים כמה פעמים ביום כך שתחנות הדחייה די זמינות.
התעמתות עם אדם אחר – עלי לומר לבעל מקצוע/ בוס/ חבר/ אהובה משהו, שאמירתו או שהבקשה הגלומה בה לא נוחים וקשים לי. זאת, למרות שההתעמתות תוביל לשיפור במציאות ושמעבר לאי הנעימות, רבה התועלת הפוטנציאלית על הנזק. התקווה שאם אדחה לא אאלץ להתעמת ובסוף זה יסתדר מעצנו איננה נכונה. דברים פשוט לא מסתדרים מעצמם.
מעבר דירה – פחד משינוי מקום מגורים/ גיאוגרפיה/ עיר-כפר/ re-location, הגורם לי להישאר כל ימי חיי באותו מקום ללא שינוי.
התמודדות עם בעיות אישיות וחברתיות – דחיית ההתמודדות עם בעיות כמו חרדות, תפקוד מיני וביישנות, תוך תקווה שעם הזמן הן יפתרו מעצמן.
בעתיד אסע לאוסטרליה – אחרי הבר מצווה של הילד נעשה את הטיול הנכסף מסע חלומותי. בינתיים זה בלתי אפשרי.
מה עומד מאחורי הדחיינות
בד"כ, מה שעומד מאחורי דחיינות הוא ערבוב בין רגש ובין עובדות. ערבוב שמתבטא באמירה בסגנון: "אם כך אני מרגיש סימן שככה זה בפוֹעָל". כלומר, עצם קיום הרגש היא ההוכחה למציאות. אם אני מרגיש שאינני מסוגל, סימן שבמציאות אינני מסוגל. מדובר במרקחת של רמייה עצמית עם בריחה, אשר מתגמלת את הדחיין, כפי שאלכוהול מתגמל את השתיין. הנה התגמולים העיקריים:
רמייה עצמית – כשאני משקר לעצמי בדחיינות, אין לי עוד צורך להודות שאני לא ביצועיסט.
פחד או קושי – דחיית דברים מאפשרת לי להימנע מביצוע מה שאני מפחד ממנו או ממה שקשה לי, אף שרוב הדברים אינם 100% מפחידים/קשים. שום דבר איננו באמת שחור או לבן ולכן תגובת שחור/לבן איננה הולמת את המצב.
נטילת סיכונים – להישאר דחיין משמעותו להישאר מוגן מפני סיכונים ושינויים.
האשמת האחר – כשדחיין משועמם, האשמה לכך מיוחסת תמיד למְשָעמֶם ולא לחוסר המעש של הדחיין. מכאן שהאומללות שלו איננה כלל באשמתו ובאחריותו. זה "הם" שמשעממים אותו ולא הוא שחושף עצמו לשעמום, בעצם דחיינותו. בכל פעם שאני דוחה, אני ממתין שדברים ישתפרו ובינתיים מאשים את כל העולם בכך שאף פעם לא הולך לי בחיים.
ביקורת – דחייה גורמת לי לבקר אחרים שכן עושים וכך אני מרגיש חשוּב במקום עלוב.
קבלת רחמים –בדחייה אני לא עושה את מה שאני רוצה. אני מרחם על עצמי ומודאג. ואז – מרחמים עלי ואני זוכה לאהדה.
אין לי מספיק זמן – פטנט ה"אין לי זמן". אם אדחה מספיק כל משימה ומשימה ולא אשאיר זמן סביר לביצועה הסביר, אוּכל תמיד להצדיק את ביצועה הרשלני. טוב נו, כי הרי לא היה לי זמן.
שמישהו אחר יעשה – אם אדחה את המטלה די זמן, אולי מישהו אחר יעשה אותה. עכשיו, לא מספיק שאיני צריך לעשות, אני גם שולט באמצעות הדחיינות בזולת.
אני לגמרי בסדר – כשאני דוחה אני בעצם עובד על עצמי וחושב שאני מישהו אחר ולא מי שאני באמת (דחיין).
פחד מהצלחה – דחיינות מונעת ממני הצלחה. כך אינני צריך לקבל על עצמי את האחריות הכרוכה בהצלחה ונחסך ממני החשש מכישלון עתידי, שירסק את ההצלחה שלי.
אז איך מתמודדים עם הדחיינות?
המצאות בהווה – חשוֹב הווה ולא עתיד ארוך טווח. קבע מה אתה רוצה לעשות ואז ראה את המציאות במקטעי זמן של חמש דקות במקום בשעות או ימים ומלא דקות אלה בפעולות שאתה רוצה לעשות. סרב לדחות כל דבר שמסכן את השלמת הביצוע ואת השגת סיפוקך.
להתחיל – התחל בפועל במשהו שאתה דוחה כבר זמן רב. אם תתחיל, תיווכח שהעיכובים עד היום היו מיותרים ושאתה נהנה יותר משחשבת שתהנה.
בחינת הגרוע מכל – שאל עצמך, מה הגרוע ביותר שעלול לקרות אם תבצע את שדחית עכשיו. התשובה כה חלשה שיתכן ותדרבן אותך לביצוע. הבט לפחד בעיניים ותראה איך הוא נמס.
קציבת זמנים – קצוב זמנים קבועים לביצוע דברים שדחית (נניח כל יום שני בין 17:00 ל- 17:30). המעשה יראה לך שבד"כ אתה לא זקוק ליותר מכ – 15 דקות מאמץ מרוכז.
עכשיו – סקור את ההווה/עכשיו שלך. בדוק מה אתה דוחה עכשיו תוך שאתה זוכר שדחייה משמעה ביטול ההווה בגלל דאגה מפני העתיד. לכן, כשתהפוך את העתיד להווה, תיעלם החרדה.
ביקורת – כשמישהו מבקר אותך, שאל – "אתה חושב שברגע זה אני זקוק למבקר?". כשאתה מבקר, שאל את המבוקר אם הוא מעוניין בביקורת ולמה. כך תעבור ממחלקת המבקרים למחלקת המבצעים.
תיעדוף – חשוב מה הייתה רוצה לעשות אילו ידעת שנותרו לך 6 חודשים בלבד לחיות. אם אינך חי את חייך כאילו היה זה המצב, שנה את מעשיך בהתאם. מעשה זו הינו תוצאת המסקנה, שלפיה דחיינות איננה מעשה הגיוני למי שאינו חי לנצח.
מטבעות לשון הרסניות – מחק מאוצר המילים שלך את הביטויים: "אני מקווה", "אולי בעתיד" ו"הלוואי". את "אני מקווה שיהיה בסדר" הפוך ל"אני אגרום לכך שזה יקרה". את "הלוואי שיהיה יותר טוב" הפוך ל"אני אעשה את… כדי שארגיש יותר טוב" וכן הלאה.
עייפות מנטלית – החלט שלא להיכנס ל"ראש עייף" עד הרגע בו אתה שוכב במיטה. עייפות אינה סיבה לדחיינות. עצם ביצוע משימה יעביר את העייפות ואת החולי.
שיתוף הזולת – כשאת/ה דוחה משהו הקשור באנשים נוספים, התייעץ איתם ושתף אותם בחששותיך. בחן אם אתה דוחה מהסיבות הנכונות מאלה שבראשך בלבד. גייס אדם קרוב נוסף שיהיה שותפך במלחמה בדאגנות ובדחיינות.
אל תחלום. אל תבקר. אל תקווה.
פעל ועשה.
עכשיו!
