"את חירותו של היחיד מגביל הצורך שלא להניח לו להיות מטרד לאחרים"
חג החירות הוא הזדמנות טובה לדון בחופש שנדמה לנו שילדינו 'לוקחים לעצמם'. למעשה, אני רוצה לדבר איתכם על חשיבותם של מעשים במקום דיבורים.
אבא הסתכל לחדרו של בנו הבכור טל וראה את בן התשע, מכוון את רובה האוויר שלו למרפסת השכנה. "טל, בוא אלי חמוד, אני רוצה לדבר איתך". טל הנמיך את הקנה ונכנס בהכנעה ובשקט לחדר העבודה של האב והתיישב. "אתה זוכר טלטל, שהסברנו לך את הסכנות שברובה אוויר כשקיבלת אותו? בניתי לך משטח ירייה בטוח במקלט ושם הירי בטוח, נכון?" טל הביט בו בעיניים פעורות ותמימות ואבא יכול היה להישבע שטל השותק, מתעניין מאוד בדבריו. "אתה יודע שהרובה יכול לשבור את חלון המרפסת של הגב' גורדון ואז היינו צריכים לשלם עבור התיקון. לא היית רוצה לעשות זאת, נכון? אתה מבין טלוש, ברובה הזה יש עוצמה רבה והוא יכול לשבור וגם לפצוע. אני בטוח שלא היית רוצה לפגוע באף אחד". טל השפיל את עיניו, הישיר מבט רציני אל אביו ולא אמר דבר. "רוצה לרדת למחסן עכשיו ולירות שם? זה יהיה הרבה יותר טוב". טל משך בכתפיו ואמר: "אני אשחק קצת בחוץ". "בסדר, אבל תשאיר את הרובה בבית, כן?!" טל יצא החוצה בחרישיות.
כעבור יומיים, ראה האב את טל בחצר הבניין כשהוא יורה אל עבר בקבוקים וקופסאות שהניח שם. הוא קרא לו לשיחה נוספת וחזר על דבריו ביחס לזהירות המתבקשת ולסכנת הרסיסים. ושוב, טל נראה כמאזין בכובד ראש ובגמר השיחה השאיר את הרובה בבית ויצא לשחק בחוץ. אבא הינו אדם ליבראלי ומתקדם ונוקט ב'שיטת ההסבר ההגיוני לילד' ולא רצה להעניש את הילד וגם לא לכפות עליו כניעה ולכן הותיר בידי עצמו את המילים, כדרך היחידה להתמודד עם האתגר. האם גישה זו יעילה?
הורים רבים המשתמשים בשיטת הדיבור, מגבבים תִּלֵּי תִּלִּים של מילים מיותרות. ילד שלו מטרה ושאינו מתכוון לשנות את התנהגותו, משתעמם למשמע המֶלֶל ודי במהרה מתחסן בפניו והופך ל"חֶרֶש מרצון". עם הזמן, מוכללת ה'חרשות' הזו גם לאחרים המשתמשים בדיבור בלבד כאמצעי חינוך. הורים מכירים ילדים רבים ש'לא שומעים אף מילה שאומרים להם' ולמרות זאת ממשיכים בשיטת המלל ואף מנסים לשכלל אותה. אני רוצה להציע לכם שיטה אחרת, אנושית לא פחות, אך יעילה בהרבה.
מדוע שיטת הדיבור אינה יעילה? מילים הן אמצעי תקשורת. כשמדובר במצב קונפליקט, הילד מסרב להאזין, כי במצב זה המילים אינן עוד אמצעי תקשורת אלא משנות את ייעודן והופכות לכלי נשק. לכן, במצבי קונפליקט, אי אפשר להעביר אל הילד 'החרש' כלום באמצעות מילים בלבד. כל מה שיאמר לו, ייתפש על ידו כתוקפנות והמענה כבר מוכן אצלו מבעוד מועד וכך מתפתחת 'מלחמת מילים'. גם אם הילד אינו עונה כלל, הוא נמצא במצב של מרידה וההוכחה לכך היא מעשיו בפועל. אי-ציות והתנהגות פִּרחָחית הן השיטות הנפוצות ביותר של הילדים. טל השים עצמו כאילו הוא מקשיב, כי הדבר תאם את תכניתו. בפועל הוא לא שמע כלום מדברי אביו ולא עלה על דעתו ולו לרגע לעשות דבר ממה שנאמר לו. להיראות כאילו הוא מקשיב היה מחיר זעום לשלם, בכדי לעשות בהמשך כרצונו, בדיוק כפי שלדולפין זהו מחיר פעוט לקפוץ מעל המים ועבור כך לקבל דגים לרוב. אז מי בעצם מאלף כאן את מי, המאלף את הדולפין או אולי דווקא להיפך?
מה אם כן ניתן לעשות אם הסבר מילולי אינו אפקטיבי? אפשר לפעול: למשל, לקחת את הרובה מטל. "אני מצטער שאתה לא רוצה להתנהג לפי הכללים. תוכל לקבל את הרובה כשתהיה מוכן לכך". שיטה זו יכולה להתאים פעמיים-שלוש בלבד. בפעם הבאה יש לקחת את הרובה לצמיתות ולא לאמר יותר דבר וחצי דבר בנושא. זה לא עונש, ואין בפעולה זו כל תוקפנות כלפי הילד, אם היא אכן מבוצעת באופן רגוע ואסרטיבי. הפעולה הזו מלמדת את הילד שככה זה בחיים. שיש למעשים שלהם תוצאות והשלכות מעשיות, ולא רק מילים. כל זמן שההורה מקפיד על העברת מסר אחיד, עקבי ונחוש וכל עוד הוא מיישם את זכותו לשמור על הסדר, לא יתפתח מאבק על כח.
אם כך – אם אתם מעוניינים לשפר את התקשורת עם ילדכם, ולהעביר לו מסרים חינוכיים בצורה יעילה ומכובדת – אני ממליץ על מעשים, ולא מילים.
