התפתחות ילד בריא, חיובי, ובעל תחושת ערך עצמי מצריכה עידוד מתמיד, במילים ובמעשים. ילד שהתנהגותו שלילית נגוע בד"כ במידה כזו או אחרת בייאוש. במקרים אלו, הילד רוצה מאוד להשתייך למשפחתו, אך במהלך ניסיונותיו לזכות בהכרה הוא חווה מצד הוריו התנהגויות והתבטאיויות שמרפות את ידיו ומלבות בו את חוסר התקווה. ילד עם תחושת ערך עצמי נמוכה, לא ינסה להשתייך באופן אפקטיבי בהשתתפות וסיוע לאחר. מאחר והוא מיואש הוא ינהג רבות באורח מעצבן ומפריע, בחזקת: "אם אני לא די מוכשר להשתתף בפעילות בהצלחה ובשת"פ, לפחות שירגישו בקיומי".
כדאי לזכור שעבור הילד הקטן מבוגרים נתפסים כענקים כל יכולים, אשר ההתמודדות מולם מצריכה אומץ. לעיתים, אומץ זה נתפש ע"י המבוגרים כמטריד/מסוכן ולא גחיובי ומעורר הערכה ("אל תיגע, כשתהיה גדול תוכל…", "תן לי להוריד את הצלחת, אתה תשבור אותה" במקום למשל להשתמש בצלחות פלסטיק). בטון דיבורנו ובמעשינו אנו מראים לילד שהוא נחות ואילו הוא מצידו מנסה למצוא את מקומו ולהיות משמעותי. כאשר אנו מתעקשים להישאר עליונים, מנוסים וחכמים, ללא כוונה רעה, אנו מסרסים את הילד, ובכך מרפים את ידיו. המסר שמתקבל אצל הילד הינו שהוא אינו מסוגל לבצע את המשימה בהווה, כי הוא מוגבל.
גם כאשר הילד שוגה או נכשל, חשוב להפריד בין המעשה לבין הילד עצמו ("חבל שזה לא הלך הפעם, אני בטוח שאתה יכול להצליח", "אני מצטער שזה התקלקל לך, אבל נוכל לתקן זאת"). אם לא נפריד, יבין הילד שכישלון של מעשה מסוים מעיד עליו כעל אדם חסר ערך, בעוד שבמציאות רק הפעולה שעשה היא שהייתה שגויה ולא עצם מהותו של הילד. ילד שיכול לטעות ולהיכשל בלי לחוש חוסר ערך הינו ילד בעל תחושת ערך עצמי בריאה. עידוד ההורים אינו מתבטא רק במילים, אלא גם בהימנעות מהגנת יתר ומהעלבה. עידוד אקטיבי נעשה בכל פעם שאנו עושים דבר מה שעוזר לילד לחוש אמיץ ולהאמין בעצמו. עידוד הילד באופן אקטיבי ובהתמדה לאורך שנות התפתחותו מצריך מההורה מודעות. טוב יעשה ההורה אם ישאל את עצמו איך כל פעולה שלו משפיעה על ערכו העצמי של הילד.
כדאי לעזור לילד כבר מגיל רך לפלס את דרכו על ידי הישגים, לשמח את עצמו, ולספק עניין עמצי ברגעי שיעמום. ילד הלמד שאושרו נובע אך ורק מהתעניינות הסביבה בו אינו באמת מאושר.
מטרת העידוד איננה ליצר התניה בה הילד יהיה בסדר רק כשהוא מעוּדָד, אלא ליצור תפיסה עצמית של מסוגלות. כשהעידוד והעצמאות ניתנים בהתמדה מגיל רך, תפיסת המסוגלות הופכת אצל הילד ליציבה ובהתאם הוא תופס לא רק את עצמו אלא גם את העולם.
